Historical Hebrew dictionary by Eliezer Ben-Yehuda. Digitized by Project Ben-Yehuda, served by Sefaria. Browse a snapshot of 21,999 headwords across 22 letters.
שָׂעַר I פ"י, שָׂעֲרוּ, שׂׂעָרוּם, יִשְׂעָרֶנּוּ, יִשׂעֲרוּ, שַׂעֲרוּ — א) כנראה במשמ' העיף בסערה, הדף ברוח: בטרם יבינו סירתיכם אטד כמו חי כמו חרון יִשְׂעָרֶנּוּ4[אמנם המשפט קשה וספק אם יש לסמך על פרטי הנוסח והנקוד.] (תהל' נח י). — ב) כנראה במשמ' ירא והעריץ: יזבחו לשדים לא אלה אלהים לא ידעום חדשים מקרב באו לא שְׂׂעָרוּם5[לפי פרוש זה של הפעל יש לראות גם משמ' זו כהתפתחות מן שַׂער, סער, כלשון פחד וזעזוע בסערה, ועי' בהערה שאחר זו. ואמנם נחלקו התרגומים והפרשנים בהבנת הפעל, ויש שראו בו לשון ידיעה, כשיך לשרש אחר, וכן פרש (דונש, תש' 73): לא שערום לא שתו לבם בה. אבל צדקו דברי ראב"ע (שפת יתר סח, 28): ויאמר ר' יצחק בר' שאול שהוא מגזרת לשעירים והטעם לא היה בדעתם שיהיו שעירים. והנכון בעיני כמו ושערו חרבו מאד ואולי ככה דעת הגאון והמלה מהפעלים העומדים וטעמו לא שערו מהם ר"ל לא פחדו מכם ע"כ.] אבתיכם (דבר' לב יז). — וכפ"ע במשמ' נאחז כאלו בשער, בסערת הרעם, נזדעזע: שמו שמים על זאת וְשַׂעֲרוּ6[כמבֹאר בערך שַׂעַר אין מלה זו, גם במקום שהוא מורה על פחד, בעקר אלא אותה מלה במשמ' רוח וסערה, ועל כן גם הפעל שָׂעַר במשמ' פחד, עקר משמעותו: נאחז בסערה ונזדעזע, ואין לחשב על סִמור השערות, צרוף שלמעשה אין יסוד לו בלשון המקרא, ועי' שַׂעֲרַת.] חרבו מאד נאם יי' (ירמ' ב יב). כל ישבי האיים שממו עליך ומלכיהם שָׂעֲרוּ שַׂעַר7[במקום כזה, שבא בו שָׂעַר על יד לשון שממון בהקבלה אל רעם, ברור הוא ביותר, כי נולד שמוש זה בהרגשת הלשון מתמונת רוח וסערה. ועי' בהערות שלפני זו.] רעמו פנים (יחזק' כז לה). והשמותי עליך עמים רבים ומלכיהם יִשְׂעֲרוּ עליך שער (שם לב י).
— נִפע', נִשְׂעַר, נִשְׂעֲרָה, — בא ברוח סערה: אש לפניו תלך וסביביו נִשְׂעֲרָה8[כלו': ומסביביו נשערה האש.] מאד (תהל' נ ג). — ובסהמ"א, ואמר המשורר: כי נבהלה נפשי גם נשערה שער (רשב"ג, שער פתח, ביאליק-רבניצקי ב, 3).
— פִע', שִׂעֵר, וִישַׂעֲרֵהוּ, — הדף ברוח, העיף, im Strum forttreiben; chaser á la tempête; to whisk off in a storm: ישאהו קדים וילך וִישַׂעֲרֵהוּ ממקמו (איוב כז כא). — ואמר המשורר: בבא קצו תשערהו9[בנקודו של ברודי, שעה"ש, 52.] באמת בצעו תנערהו (רשב"ג, אנושים וענושים, ביאליק-רבניצקי ב, 82).
— הִפע', °הִשְׂעִיר10[הִפע' מן שָׂעַר בא בכתיב הסערתה, במשמ' הדף והפיץ כמו בסָעַר הִפע'' ראשונה בב"ס גני' מז יז, אבל למעשה יש להכיר צורה זו גם במקרא במשלי כג ד, במשמ' עוף בשערה. כי כמבֹאר בהערת העורך בערך א. שָׂעַר ע"פ ספרו, משלי שלמה, לכתוב, המכֻון שם הוא בקרוב: אל תיגע לְהַשְׂעִיר (במק' להעשיר) — אחר לחם הכזבים שעף מפיך לשמים — מבינתך; התעוף? עיניך בו ואיננו, כי עשה יעשה לו כנפים כנשר יעוף השמים. ועי' גם שַׂכִּין, הערה.], — גרם לזעזוע: ד"א שעיר, שמשעיר את הבריות (מדרש הגדול בראש' וישלח, מרגליות, תקס).
— הִתפ', הִשְׂתָּעֵר, יִשְׂתָּעֵר, — בא בשערה, eicher strümen; s`avancer (comme) en tempête; to come (as) in a storm: ובעת קץ יתנגח עמו מלך הנגב וְיִשְׂתָּעֵר עליו מלך הצפון ברכב ובפרשים ובאניות רבות (דני' יא מ). — ואמר המשורר: או ים זעפם לך ישתער לו לב רחב כחול פנה (יוסף בן סהל, איכה יועם, שער השיר, 87). ישן ולבו בֹער ומשתער צא נא והנער ולכה באור פני (ר"י הלוי, ישן ולבו ער, זמורה י, 650). עתה מה אֹמר ובאתי מאומר ולבי ישתער כי הייתי מגבול שעיר (ראב"ע, מכתב אל ר' שמואל ן' גאמע, כהנא ב, 40).