Historical Hebrew dictionary by Eliezer Ben-Yehuda. Digitized by Project Ben-Yehuda, served by Sefaria. Browse a snapshot of 21,999 headwords across 22 letters.
שַׁתִּית * 1[מלה שאולה מן שתיתא בארמ' שבתו"מ, שעקרִה שַחְתִּיתָא, כבסור', כתרג' של קלי; יש שרואים בזה צורת שפע' מן חתת (עי' במלונו הסורי של ברוקלמן), ואינו מסתבר.], ש"נ, — כמו קָלִי, גרגרי תבואה קלויים: ושוין שבוחשין את השתית בשבת ושותים זיתום המצרי, והאמרת אין גובלין ל"ק הא בעבה הא ברכה, וה"מ הוא דמשני היכי משני א"ר יוסף בחול נותן את החומץ ואח"כ נותן את השתית, בשבת נותן את השתית ואח"כ נותן את החומץ (שבת קנו., ועי' ברכ' לח.). — ובסהמ"א: אבל תבואה שלא הביאה שליש ואחר כך טחנו אותה טחינה גסה שהרי הוא כחול והיא הנקראת שתית מותר לגבל ממנה בחומץ וכו' (רמב"ם, הל' שבת כא לג). ותאכילהו עדשים קלופים וכו' והשתית הנעשית בסוכר וכו' ושמן שקדים והירקות הקרות (ר"מ אלדבי, שבילי אמונה ה א ב). — °ומ"ר שתיתות: והשתיתות כלומר קמח וקלי, כמו פולים וכרסינה וזרעונים ותורמוס (קאנון ד ד ד ב) .