Historical Hebrew dictionary by Eliezer Ben-Yehuda. Digitized by Project Ben-Yehuda, served by Sefaria. Browse a snapshot of 21,999 headwords across 22 letters.
קוּף II *, ש"ז, — הנקב שבתוך ברזל הקרדם וכדו' שהקת נכנס בו: חרחור שנפגם טמא עד שינטל רובו, נשבר מקופו1[כבר ראה המחבר בערך מָקוֹף, שהרמב"ם המבאר "ואלעין אלתי ידכל פיהא נצאב אלקדום תתסמי קופו" (ובעבר': והחור אשר תכנס בו יד הקרדום יקרא קופו), מצא כאן את המלה קוּף, מן הארמ' קופא דמחטא, חֹר המחט, אלא שחשב כי היתה לפני הרמב"ם גרסה אחרת, קופו, במקום מקופו. ואולם כפי שהראה נ. שפרה'ס ב("לשוננו" יב, 151), יש לבטא גם במשנה: נשבר מִקּוּפוֹ (מן קופו), כדגמת הצרופים שבאותה המסכת "שנשבר מתוך ארכובתו" (יד, ח), "שנשבר מתוך גומו" (שם), "ניקב מֵעֵינוֹ" (ט ח), "ניקב מצידו" (שם). וכן מורה על קריאה זו הכתיב במדב"מ: מיקופו.] טהור, קורדום שניטל עושפו טמא מפני בית בקועו, ניטל בית בקועו טמא מפני עושפו, נשבר מקופו טהור (כלים יג ג)