Historical Hebrew dictionary by Eliezer Ben-Yehuda. Digitized by Project Ben-Yehuda, served by Sefaria. Browse a snapshot of 21,999 headwords across 22 letters.
צָלַל II 1[גם בארמ' צל, צלל, ובערב' צַלִּ صلّ, צלצל صلصل, ואף באוגרית' משרש זה מצלתמ, מצלתים.], פ"ע, צָלְלוּ, תְּצֵלֶּינָה, תִּצַּלְנָה2[ע"מ יִתַּמּוּ, ואחרים ראו בו בנין נִפע'.], — צַלּוּ אָזְנָיו, שמעו קול צִלְצוּל, או קול שאון, gellen; retentir; to tingle: הנה אנכי עשה דבר בישראל אשר כל שמעו תְּצִלֶּינָה שתי אזניו (ש"א ג יא). הנני מביא רעה על ירושלם ויהודה אשר כל שמעיו תִּצַּלְנָה שתי אזניו (מ"ב כא יב; ומעין זה ירמ' כט ג). — וְהַשְּׂפָתַיִם, צָלְלוּ מפני בהלה, זזו והקישו זו על זו והשמיעו קול: שמעתי ותרגז בטני לקול צָלְלוּ שפתי (חבק' ג יו). — ואמר המשורר: ועל שפתיו כאש צרבת להצליל (סלמון בן ירוחם הקראי, מלחמ' ה', 64) במקור נדפס 'סלמון בן ירוחים'. אל תשאלו על מה שפתי צללו כי מעלי ראשי צללים סרו (רשב"ג, בימי יקותיאל, ברודי, 14). יש בו צרי לאשר לקול יגון שפתיו צללו (רמב"ע, תרשיש ג, 40). לקולם צללו האזנים ותזלנה דמעות העינים (עמנו', מחב' כח, 227). — ועי' ב. צָלוּל.