Historical Hebrew dictionary by Eliezer Ben-Yehuda. Digitized by Project Ben-Yehuda, served by Sefaria. Browse a snapshot of 21,999 headwords across 22 letters.
צַן *, ת"ז, מ"ר צַנִּים, צִנִּים, צינים, — מים צוננים: שאם כוייו בשפוד על כף ידו וצבת, על כף רגלו וצבת, או שהטיל עליו שלג או צינים במקום שאינו נראה חייב לרפותו (ירוש' ב"ק ח א). משל למוליאר של זהב, בקש צנים הוציא ממנו, בקש גחלים הוציא ממנו (מד"ר שמות כה). — °שטח הַצִּנִּים, שטח של קֹר: יתחממו מימי הים והנהרות ויתדקדקו חלקיהם וישובו אידים דקים וינשאו באויר ברקיע עד שיגיעו אל שטח הצנים ויעברו כדור הרוח יקררו שמה ויתקבצו ויפלו ויתעבו ויתרכבו וישובו ענן וערפל (שם טוב הטורטושי, הקד' תרג' ספר השמוש לאלזהרוי, בודל'). — צִנִּים פַּחִים3[עפ"י לשון הכתוב משלי כב ה, עי' א. צֵן.], במשמ' צִנָּה נופחת, קר נופח: הכל בידי שמים חוץ מצנים פחים4[עי' ג. צִנָּה, הערה]. (כתוב' ל., (ב"מ קז:), (ב"ב קמד:). — ובסהמ"א: במשמ' זו עי' ד. פַּח. — ואמר המשורר: הבט שיבות יום זרקו בך כי המה לך צנים פחים (רמב"ע תרשיש ה, 54).