Historical Hebrew dictionary by Eliezer Ben-Yehuda. Digitized by Project Ben-Yehuda, served by Sefaria. Browse a snapshot of 21,999 headwords across 22 letters.
מִכְוָה ש"נ, סמי' מִכְוַת, — מקום בגוף שנכוה באש ונעשה שם כויָה, Brandwunde; brulure; burn: או בשר כי יהיה בערו מִכְוַת אש והיתה מחית הַמִּכְוָה בהרת לבנה אדמדמת וכו' צרעת הוא בַּמִּכְוָה פרחה (ויקרא יג כד-כה). ואם תחתיה תעמד הבהרת לא פשתה בעור והוא כהה שאת הַמִּכְוָה הוא וטהרו הכהן כי צרבת הַמִּכְוָה הוא (שם כח). — ובתו"מ: נכוה בגחלת או ברמץ וכו' וכל שהוא מחמת האש זו היא מכוה (ת"כ, תזריע ד ז). השחין והמכוה והקרחת והגבחת (תוספת' נגע' א ד). השחין ומחית השחין והמכוה ומחית המכוה והבוהק (משנ' שם א ה). ליבן שפוד והכה בו וכו' משום מכוה נידון (חול' ח.).