Historical Hebrew dictionary by Eliezer Ben-Yehuda. Digitized by Project Ben-Yehuda, served by Sefaria. Browse a snapshot of 21,999 headwords across 22 letters.
יַחַף I *, ש"ז, — שם המפשט של היות הרגל בלי כסות, ובהרחבה, עיפות רגלי הבהמה מרוב הליכה: המוריד בהמה לשתות המים העולים בפיה בכי יותן וברגליה אינן בכי יותן אם חשב שידוחו רגליה אף העולין ברגליה בכי יותן בשעת הדיש והיחף1כך גרס' הערוך, וברוב הספר' היחף והדיש, ובקצת ספרים האף, וכך ר"ש, ופרש: שהחום גדול ביותר ועל שם שהאף מוציא חום והבל קורא לשעה שהחום מרובה שעת האף. ע"כ. ודחק פרוש זה גלוי. והעקר כמו שפרש הרמב"ם בחוש הלשון הדק שלו, אמר וז"ל: בשעת היחף כשיגעה הבהמה מן ההליכה והשיגה עיפות ויגיעה וזה החולי מחולי הבהמות נקרא בערב אלחפא ופירושו יחפות. ע"כ. ובאמת בערב' אלחפא' מן חפי במשמ' יחף הוא חולשת רגלי הבהמה מרוב הליכה. — לעולם טמא (מכשיר' ג ח). — ובמשמ' העקרית: ותלכנה בדרך הוצרה עליהם הדרך שהלכו בייחף (מד"ר רות, ותצא). מנע עצמך מן החטא כדי שלא יבא רגלך לידי יחף2בגמ' (יומא עז.) הגרסה: לידי יחוף. (ילקוט ירמ' רסו).