Historical Hebrew dictionary by Eliezer Ben-Yehuda. Digitized by Project Ben-Yehuda, served by Sefaria. Browse a snapshot of 21,999 headwords across 22 letters.
דֶּבֶק ש"ז, מ"ר דְּבָקִים, — א) חבור והִדוק ואחוד של שני חלקי כלי יחד בדבר מדביק ומרתך, Lötung; soudure; soldering: ויחזק חרש את צרף מחליק פטיש את הולם פעם אמר לַדֶּבֶק טוב הוא ויחזקהו במסמרים לא ימוט (ישע' מא ז). — ב) המקום ששני דברים מחֻברים ודבוקים שם: ואיש משך בקשת לתמו ויכה את מלך ישראל בין הַדְּבָקִים1לא נתברר פרושו המדויק של מלה זו, אך נראה שהכונה היא להמקום ששם חלקי השריון דבוקים זה בזה. ובין השרין (מ"א כב לד). חלחולת שניקבה וכו' א"ר יוחנן מקום הדבק2ופרש"י: מקום הדבק שהיא דבוקה בירכים. ברובו שלא במקום הדבק במשהו (חול' נ.). וקשרי הדבקים של העצמות ושל ידים ושל רגלים ושל אצבעות (חכמוני, יצירה א). — ג) *עצם הדבר, החמר המדביק שני דברים יחד, Leim; colle; glue: דבק כדי ליתן בראש השבשבת (שבת ח ד). ודובקן בדבק (ירוש' מגי' א עא ד). לוקחין בדין דקין וטחין אותן דבק ומשימין אותן במקום שיש מאכל ובאין העופות אגב מאכל ונתפשין בדבק (ערוך, ערך דבק). — ד) *כמו בֶּדֶקב, דִּבְקֵי מיתה, כמו בִּדְקֵי מיתה: ג' דבקי3כך גם ב(ירוש' שבת ב ה:). מיתה (שבת לב.).